ניסיון הפיגוע מפעיל מחדש את טראומת השואה

ביום העשירי למשפטו של הנאשם בפיגוע בהאלה העידו ארבעה עדים שהיו בבית הכנסת בזמן הפיגוע. בהצהרותיהם תיארו העדים את החוויה האינטנסיבית וכן את השלכותיה על המשך חייהם. הם תיארו כיצד הם מרגישים בגרמניה כיום, מה מפחיד אותם, ומה נותן להם תקווה לעתיד. שוב עלתה ביקורת על ההתנהלות הפוליטית ועל אופני ההתמודדות של החברה הגרמנית עם בעיית האנטישמיות.

העדה הראשונה הייתה הרבנית רבקה ב' (Rebecca B), שנסעה עם משפחתה להאלה לכבוד יום הכיפורים בשנה שעברה. בהצהרתה היא הדגישה את משמעותה של העברה בין-דורית של טראומה, בהקשר של הפיגוע ועל השפעתה על צאצאיהם של ניצולי שואה. על מנת להבהיר לבית המשפט מה עבר עליה ב-9 באוקטובר, היה חשוב לה לשתף את ההיסטוריה של סביה: "העדות שלי היום קשורה להפעלה מחדש של טראומה משפחתית עמוקה." לפני עדותה שוחחה העדה עם סבתה בטלפון, כדי שתוכל לספר לה על זיכרונותיה מהשואה. סבתה שרדה את אושוויץ, את עבודות הכפייה ואת ברגן בלזן. רבקה ציטטה את סבתה אולגה, שהופרדה מאמה שלה בשערי אושוויץ על ידי ד"ר מנגלה: "הייתי בת 16 והחזקתי את ידה של אמי. ד"ר מנגלה אמר שאני צריכה ללכת לכיוון אחר מאמי, יחד עם אחיותיי. לאמי הייתה פיסת לחם מתחת לזרועה ולפני שנפרדנו היא אמרה 'אני לתת לך את פת הלחם הזו'. אני זוכרת שד"ר מנגלה הכה אותה על ראשה, כשנתנה לי את הלחם והיא נפלה על הרצפה. רציתי לחזור לעזור לאמי, אבל הם לא הרשו לי. וכל השנים הרגשתי אשמה בכך שלא יכולתי להציל את אמי. התחושות האלה נותרו איתי שנים על גבי שנים, אבל מעולם לא ראיתי את אמי עוד". לדברי העדה, סבתה עודדה אותה לשתף את סיפורה ולא לחשוש. "לסבתא שלי מעולם לא הייתה את ההזדמנות להעיד בפני בית משפט גרמני או אפילו בית משפט בינלאומי. והיום יש לי את ההזדמנות הזו" היא אומרת שהפרטים הללו לגבי ההיסטוריה של סבתה חשובים, בכדי להבין את תגובותיה האישיות לטראומה.

רבקה ב' המשיכה וסיפרה את שאירע לה ולמשפחתה ב-9 באוקטובר 2019. בתה הצעירה נאספה מבית הכנסת על ידי המטפלת שלה זמן קצר לפני הפיגוע, כדי שהיא ובעלה הרב ג'רמי ב' יוכלו להתרכז ביום כיפור. כאשר התוקף ניסה להיכנס לבית הכנסת, היא ניסתה להתקשר למטפלת אך לא הצליחה להשיג אותה. היא נזכרה בבהלה שחשה. המפגש עם בתה הסתבך והתעכב בגלל המשטרה, לדבריה. "כל מה שרציתי היה שמישהו יבין שבית הכנסת כבר בטוח וייתן לבתי להיכנס". אך, היא לא מצאה אוזן קשבת על מנת להבהיר זאת וכך הופרדה מבתה בת ה-15 חודשים מבלי לדעת מתי יתאחדו. "יש לי פחד נורמלי של אמהות להיפרד מהילדים שלהן. אבל יש לי גם דבר נוסף, שהוא הטראומה שירשתי מסבתא שלי שלא רצתה להפרד מאמה בשערי אושוויץ". בהינתן המצב המורכב הזה, הפכה הסיטואציה אף לטראומטית יותר. סוגיית ההעברה הבין-דורית של טראומה אינה מוגבלת למקרה זה. הזיכרונות והטראומות של ניצולי שואה באים לידי ביטוי עד היום בחוויות ילדיהם, נכדיהם וניניהם. "אני רוצה שבית המשפט ידע שלמרות שהשואה נגמרה, ההשפעות שלה לא חלפו. זו לא רק עובדה היסטורית, זה משהו שממשיך להיות נוכח איתנו גם היום".

"כאשר מחשבתי בלילה את גרמניה פוקדת, אזי שנתי אף היא נודדת" עם ציטוט זה של היינריך היינה (משורר יהודי גרמני מן המאה ה-19) החלה העדה השנייה ליום זה,  נעמי ה' (Naomi H) את עדותה. תחילה הסבירה כי החליטה שלא להעיד בגרמנית. "עדות באנגלית עוזרת לי להתנתק מהכאב שחוותה משפחתי לאורך הדורות", אמרה. היא נולדה למשפחה ששורשיה במשך מאות שנים היו בגרמניה והחליטה לבנות את חייה מחדש כאן, גם אחרי הנציונל-סוציאליזם והשואה. לדבריה, היא גדלה בצל ההיסטוריה של משפחתה, לצד ביטחון בעם הגרמני, שלמד את הלקח מן העבר. אבל האמון הזה הלך ופחת. לאחר כמה חוויות לא נעימות, היא החליטה להעביר את מרכז חייה לישראל. אך כיום, היא מבלה חלק מזמנה בגרמניה, בה היא לומדת לימודי רבנות. הרעיון לתרום לשיפור חיי היהודים בגרמניה, עלה בדעתה עוד לפני הפיגוע. "הכיוון אותו החברה לוקחת כיום מטריד מאוד", היא מבקרת את הנרטיב התקשורתי של "הדלת הטובה", שכביכול הצילה את כל מי שהיה בבית הכנסת. "לא הדלת הצילה אותנו. הנאשם השליך פצצות עם פוטנציאל קטלני לעבר הקיר", מבחינתה, יש שמתעלמים מעובדה זו ובמקום משתמשים בסיפור "הדלת הטובה" העשויה "עץ אלון גרמני טוב". "הצורך הזה, למצוא את הגרמני האחד והטוב, שהצליח להציל חיי היהודים, לא שייך לכאן. במקום זאת הייתי רוצה לראות את הממשלה והחברה הגרמניים חושבים מחדש מה הם עושים כדי להגן על קבוצות מיעוט החיות ביניהם ועל האנשים הפגיעים ביותר בחברה שלהם". העדה גם מתחה ביקורת חריפה על חקירות המשטרה הפדרלית (BKA). החוקרים לא בחנו את הפורומים מונחי התמונה בהם השתמש הנאשם כביכול, לא ניסו את המשחקים המקוונים בהם כביכול שיחק הנאשם, ולא חקרו קווי דמיון בין פיגוע זה לפיגועים אחרים, כמו למשל בכריסטצ'רץ', אל פאסו או במינכן, וכן לא חקרו את הנרטיבים שהיוו בסיס להתקפה.

"בעיני רוב הגרמנים, החיים היהודיים בגרמניה נראים כמשהו שגווע, חלק מהעבר" אמרה העדה והוסיפה, כי היא מחוייבת לחיים יהודיים תוך דיאלוג עם הסביבה בה היא חיה, אך בסביבה בה היא חיה אין תחושת ביטחון. היא רוצה להרגיש בנוח בבית ובבית הכנסת: "הייתי רוצה לשאול את כל הנוכחים בחדר זה: אם הייתם יודעים שאתם צריכים לצייד את ביתכם בדלתות וחלונות חסיני כדורים, כמה נוח תרגישו לחיות במקום הזה שאתם קוראים לו בית?". למרות זאת, העדה הביעה את רצונה להמשיך ולפעול למען עתיד טוב יותר וחברה טובה יותר המבוססים על כבוד והערכה הדדית. "ברצוני להמשיך את מורשת משפחתי ולבנות גשרים במקום בו אחרים בונים חומות".

העד השלישי היה אלכסנדר ר' (Alexander R), חבר בקהילה היהודית בהאלה מזה 20 שנה. תפקידו הוא לתמוך בחזן על הבימה בקריאת התורה. בתו בת ה-21 שהתה עמו בבית הכנסת ב-9 באוקטובר. כשהתוקף ניסה להיכנס לבית הכנסת, העד ראה את האיש החמוש במדים על צג מצלמת המעקב. כמו עדים אחרים לפניו, אלכסנדר ר' הצהיר כי מבקרי בית הכנסת לא קיבלו מידע מהמשטרה זמן רב לאחר הפיגוע. כשנשאל לגבי חוסר ההגנה המשטרתית בבית הכנסת, אמר העד כי המשטרה הייתה בטוחה שלא יקרה כלום ושהמצב תחת שליטה. עם זאת, לדבריו, בהאלה, כמו בבתי כנסת אחרים שהכיר, הייתה צריכה להיות אבטחה משטרתית, במיוחד בימי קודש.

העד האחרון באותו יום היה מקס פריבורוצקי (Max Privorozki), ראש הקהילה היהודית בהאלה. הוא נשאל לראשונה על אסטרטגיית אבטחת בית הכנסת באותה תקופה. העד סיפר שהיה בקשר עם המשטרה פעם או פעמיים בשנה בעניין זה. המשטרה בחנה באופן קבוע את המצב הביטחוני הכללי בבית הכנסת ונקטה באמצעים בהתאם באופן עצמאי – בני הקהילה היהודית לא היו מעורבים בתהליך זה, הם רק קיבלו הודעות מטעם המשטרה בהתאם להחלטתם. לאחר הפיגוע בברייטשיידפלאץ שרר בקהילה פחד. העד אמר, שלכן ביקש במפורש מהמשטרה לתמוך באבטחת המקום, אך נענה בשלילה. הם התרגלו לכך שדברים עובדים כך בהאלה ומאז דואגים בעצמם להסדרי אבטחה משלהם. בעקבות הפיגוע יש כיום יותר אמצעי אבטחה והגנה משטרתית מול בית הכנסת, מה שנותן תחושה לא נוחה לחלק מהאנשים, "אבל אלה החיים שלנו".

מקס פריבורוצקי תיאר אז את אירועי ה-9 באוקטובר מנקודת מבטו. כשהבין שבית הכנסת תחת מתקפה, הוא התקשר למשטרה בידיים רועדות. גם אם אלה היו רק ​​10 דקות, זמן ההמתנה לאחר השיחה הרגיש כמו נצח. לאחר שהתקשר למשטרה, התקשר ​גם למועצה המרכזית של יהודי גרמניה בניסיון להעביר את ה​מידע לכמה שיותר ארגונים יהודיים במהירות האפשרית. לא הייתה שום דרך לדעת אם זו אולי פעולה מתוכננת המתרחשת בכמה מוקדים.

ביום הפיגוע הוא היה בקשר מתמיד עם פוליטיקאים וכלי תקשורת. לדבריו, בשלב זה הוא עדיין לא מצא את הזמן לעבד את מה שקרה. רק מאוחר יותר הוא החל להרגיש את ההשלכות הפסיכולוגיות של הפיגוע, למשל, כאשר הוא התקשה מאוד להתמודד עם קולותיהם החזקים של זיקוקים בערב השנה החדשה. פריבורוצקי הסביר עד כמה היה משמעותי עבורו לשמוע את ביטויי הסולידריות הרבים עם הקהילה לאחר הפיגוע מצד יהודים וכן מצד לא יהודים. הוא הרגיש הרבה יותר בבית בגרמניה מאז 9 באוקטובר, מכיוון שראה שהרוב המוחלט של האנשים – שונים ככל שיהיו – מאוחדים נגד שנאה, נגד רצח ונגד נאצים. זה ההבדל בין 2019 ל-1938, שכן בית הכנסת הזה כבר הותקף פעם אחת בעבר על ידי הנאצים. הוא מקווה מאוד שהקהילה היהודית, הדמוקרטיה והחופש בחברה שלנו ימשיכו לשרוד אירועים כמו אלה.

לסיום עדותו, הסביר פריבורוצקי מדוע החליט להשתתף במשפט כתובע שותף. היו לו שתי סיבות לכך: אחת, שהוא קיווה שתפקידם של הוריו של הנאשם בתהליך תכנון הפשע יובהר. הוא עצמו היה אב לשתי בנות. הוא מבין שההורים כנראה לא ידעו הרבה על התוכנית הקונקרטית ועל עיתוי הפשע. "אבל אני משוכנע לחלוטין שלא ייתכן שלהורים לא היה מושג שבנם מתכנן משהו". הנאשם התגורר בבית אביו והיה תלוי כלכלית בהוריו – הוא שאל כיצד ניתן לתכנן משהו כזו מבלי לעורר תהיות אצל ההורים במצב כזה. הסיבה השנייה, שהוא רוצה להבין מה גרם לנאשם להפוך מלהיות אנטישמי "רגיל" לרוצח. "איך מישהו יכול לרצוח אדם אחר רק בגלל שהוא שונה ממנו?"

לקראת סוף יום המשפט נבחנו תמונות מדירותיהם של אביו ואמו של הנאשם. ביניהם תמונות מסדנת העבודה של הנאשם בבית האב, שם טען הנאשם שבדק את כשירותם של כלי הנשק.