הנפגעים מדברים על החיים שאחרי הפיגוע

ביום התשיעי למשפט נגד הנאשם לכאורה בפיגוע בהאלה והמשך ליום המשפט הקודם, התראיינו ניצולי הפיגוע ומסרו הצהרות מרגשות. שלושה אנשים שהיו בבית הכנסת בזמן התקיפה נחקרו ונתנו את עדותם, וכן שני עדים שחזו בתוקף ברחוב. בכמה הזדמנויות קראו התובעים השותפים לחברה כולה "להתייחס סוף סוף ברצינות לאנטישמיות". כמו כן, גם הפעם נמתחה ביקורת על המחסור באבטחה משטרתית בבית הכנסת ועל האופן שבו המשטרה התנהלה מול הניצולים מיד לאחר הפיגוע. כמעט כל העדים דיווחו על השפעות חמורות לטווח ארוך כתוצאה מהתקיפה, כגון הלם וטראומה – אך גם על דרכם להתמודד עם אלה.

העד הראשון היה ולדיסלב ר' (.Vladislav R), מאבטח בית הכנסת בהאלה. הוא הסביר שראה גבר לבוש במדים צבאיים מחזיק אקדח על הצג של מצלמת האבטחה. תמונות אלה הוצגו בבית המשפט. כדי להימנע מבהלה, הוא ניגש למנהיג הקהילה בדיסקרטיות וסיפר לו מה ראה. לאחר מכן הם הזעיקו את המשטרה ועזרו לבאי בית הכנסת לעלות לקומה השנייה למען ביטחונם. הם נעלו את הדלתות וחסמו אותן בכיסאות, בזמן שחיכו שהמשטרה תגיע. הוא דיווח שהוא לא פחד לעצמו באותו הרגע, אלא לשאר האנשים בבית הכנסת, ביניהם הייתה גם אמו.

הבאה להעיד הייתה הגברת אגתה מ' (Agatha M), שהגיעה להאלה כחלק מקבוצה שאורגנה על ידי הרב ג'רמי בורוביץ (Jeremy Borovitz) והרבנית רבקה בלאדי (Rebecca Blady). כבר בדרך לבית הכנסת, העדה אמרה שהיא הייתה מופתעת מכיוון שלא הייתה שם אבטחה משטרתית. כחלק מתיאורה את חוויותיה ביום הפיגוע, היא דיווחה על אווירת הבהלה והלחץ בבית הכנסת. היא התרגזה למדיי מתהליך הפינוי, במהלכו הניצולים מוספרו וקיבלו שלטים עם שמם ומספרם. היא הרגישה כמו אדם שנמצא במלחמה כי "היא סומנה במספר". בבית החולים המספרים הללו נקראו ונסרקו. זו הייתה חוויה קשה מאוד בשביל העדה, משום שהיא "נזכרה בתקופה של מלחמת העולם השנייה".

אגתה מ' דיווחה כי הניצולים התקבלו בחום רב בבית החולים וכי יכלו להתפלל, לשיר ולרקוד יחד. העובדה שהם היו שם יחד כקבוצה נתנה לה הרבה כוח. היא אמרה, שלפני הנסיעה הכירה מעט מאוד אנשים מהקבוצה, אבל היום כולם חברים שלה. היא כיוונה את אמרה זו ישירות לכיוונם של התובעים השותפים: "בזכותכם הרגשתי אז חזקה יותר ואני מרגישה חזקה יותר גם עכשיו."

בתום הצהרתה התייחסה אגתה מ' להקשר החברתי של הפשע. היא אמרה שחייה כבר לא יהיו כפי שהיו לפני התקיפה. היא שאלה את עצמה שוב ושוב מדוע התרחשה טרגדיה שכזו. "החברה צריכה להכיר באנטישמיות כרלוונטית! […] האם המשפחה שלי לא סבלה מספיק במהלך המלחמה? האם אני באמת צריכה להדגיש כאן שאני בחיים בזכות הדור של סבי וסבתי שנאלצו לסבול במחנות השונים?" היא אמרה שהיא רוצה להיות הדור הראשון שחי בחופש. "ליבי מתמלא עצב כשאני מבינה שהאנטישמיות עדיין קיימת. […] כיום יש צורך לומר: עצרו! זה מספיק!'."

העדה השלישית היתה גם היא בבית הכנסת במהלך התקיפה. כריסטינה פ' (.Christina F) דיווחה על הרגע בו התברר שהמצב חמור. פתאום אחד הנוכחים קפץ בהפתעה ורץ לחלק האחורי של בית הכנסת. היא חשבה לעצמה, "הוא לא ימות לבד," ורצה אחריו וחסמה את הדלת יחד איתו. כשקיבלו הודעה שהסכנה חלפה,  היה לה בכל זאת חשוב להמשיך להתפלל בזמן שהם ממתינים לפינוי. זה נתן לה הרבה כוח.

כריסטינה פ' מתחה ביקורת חריפה על הטיפול המשטרתי בקורבנות שזה עתה עברו אירוע טרואמטי. היא הופתעה מכך שהקבוצה נאלצה להמתין באוטובוס ללא אבטחה ופרטיות. עדיין לא היה להם מושג מה קרה בפועל. לא הייתה שום תקשורת או מידע מצד המשטרה.

בהמשך בבית החולים המשיכו השוטרים להתנהג בחוסר רגישות. שוטר אשר לא ניתן היה לזהותו במילוי תפקידו, שכן הוא לא היה במדים פנה אליה ואמר לה רק "טוב, עכשיו?" היא נבהלה מאוד וביקשה שיגיד לה מי הוא ומה הוא רוצה ממנה.  השוטר בתגובה נראה מוטרד ועדיין לא הזדהה בפניה. לעזוב את הקפיטריה של בית החולים עם אדם זר, נשמע לה כמו רעיון "מפחיד להפליא". כשנשאלה לתעודת הזהות שלה, היא הסבירה שהיא אינה איתה, כי אסור היה לה לשאת איתה שום דבר ביום כיפור. הוא ענה "זה מצחיק", אך היא התנגדה "זה לא מצחיק, זו היהדות."

בעת השיחה עם השוטר, העדה קיבלה את הרושם שהיא נטל עבורו והרגישה חסרת ביטחון בסביבתו. במהלך עדותה היא הזכירה אינטראקציות אחרות עם המשטרה שנראו לה מאוד לא נעימות – למשל, שלמשפחתו של הרב לא הוצע מקום חלופי ללינה (במקום בבית הכנסת). היא סיימה את עדותה בהערה על ההקשר החברתי והפוליטי של הפשע: "אני מותשת רגשית, ומעל לכל אני חוששת ששוב לא ישמע קולנו." העדה הרגישה כאילו לא לוקחים אותה ברצינות בגרמניה, זאת, לדבריה, בגלל חוסר פעולה מצד הפוליטיקאים והחברה, שלא הכירו בכך שהאנטישמיות היא בעיה. היא אפילו זיהתה את הנושא במשפט הנוכחי, בו התובעים השותפים לא קיבלו מספיק תמיכה כספית ובית המשפט חזר באופן לא מתחשב על לשונו הפוגענית של העבריין.

בשביל הניצולים, החיים לאחר התקיפה אינם כמו שהיו לפניה. העדים שהעידו היום הסיקו מסקנות שונות מהתקיפה. אגתה מ' הדגישה, כי מה שקרה באותו יום לא יהווה מכשול לחלומה לסיים את לימודיה בגרמניה ולגור כאן. התקיפה בוודאי לא תמנע ממנה ללכת לבית הכנסת ולא תרחיק אותה מאמונתה. "הייתי אומרת שהחוויה הזו חיזקה אותי באמונתי. אני משוכנעת שאלוהים לא ישכח את ישראל, את עמו". כריסטינה פ' חזרה לבית הכנסת כבר ביום שישי שלאחר התקיפה. בבית הכנסת בפריס, מקום מגוריה הנוכחי, היא מצאה נחמה ותמיכה. היא לא יכלה לדמיין את עצמה חיה בגרמניה אחרי מה שקרה באוקטובר שעבר. זה נבע בין השאר מהתקיפה, אך גם מהאופן חסר הרגישות שבו התמודדה המשטרה עם הניצולים. לדבריה, אין לה אמון ברשויות גרמניה ובזמן שהייתה חיה כאן היא חייתה בפחד. היא הוסיפה: "אף אחד לא יכול לחיות ככה. אני לא יכולה לדמיין את עתידי בגרמניה."

בהמשך נחקרה העדה מנדי ר' (.Mandy R) שנתקלה בתוקף ברחוב במקרה. היא נאלצה לחזות בתוקף יורה ביאנה ל' (.Jana L) ברחוב, והצליחה לברוח ולהסתתר. כשניסתה להתקשר למשטרה הקו היה תפוס, לדבריה. לבסוף, בעלה אסף אותה. לאחר עדותה, רצה הנאשם להתנצל בפניה – ביום הראשון למשפט הוא הצהיר שוב ושוב כי אינו התכוון לפגוע ב"אף לבן". מנדי ר' ענתה לו בבירור: "חופש הוא הנכס הגדול ביותר של האדם. אני חופשיה, ואני מקווה שהאדם הזה לעולם לא יבלה ולו עוד יום אחד בחייו כשהוא חופשי."

האחרון שהעיד היה סטניסלב ג' (.Stanislav G). הוא עבר ליד בית הכנסת במכוניתו ביום המדובר. תוך כדי נהיגה הבחין באדם חמוש במדים. לדבריו, הוא תהה תחילה אם אלה אולי צילומים לסרט. אך כשראה את גברת ל' שוכבת על האדמה, עצר להציע לה עזרה. כשהתוקף הבחין בו והפנה אליו את האקדח, הוא נמלט במכוניתו. בשלב זה לא ניתן היה לירות באקדח מכיוון שהיה בו מעצור. לאחר עדותו אמר לו עו"ד הרמן: "שמענו כאן הרבה דברים נוראים היום. אני מעריך מאוד את העובדה שהיה לך את האומץ לעזור לאדם במצב כזה."

למרות שהעדים שהעידו היום כולם שרדו את התקיפה ונותרו ללא פגיעה פיזית, לא ניתן להגיד בשום אופן כי הם שרדו אותה ללא פגע. כמעט כולם דיווחו על מצוקה פסיכולוגית משמעותית ועל תסמינים של טראומה. עד אחד דיווח על בעיות שינה וכאבי ראש תכופים. גם אמו בת ה-83 לקחה קשה מאוד את שקרה. שלושה עדים הצהירו כי הם סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). אחת מהם אמרה שבמשך תקופה ארוכה היה לה קשה להודות בכך שהתקיפה הזו אכן התרחשה. לדבריה, "הטראומה קשה." היא סבלה מאוד בעקבות החוויה הטראומטית ולא הצליחה במשך זמן רב לחזור לשגרה ולנהל חיים נורמליים.

העדים דיברו גם על דרכים שמצאו כדי להתמודד עם החוויה: חברים, משפחה, רב, כומר, הקהילה וכן חברתם של שאר האנשים שניצלו מהפיגוע, היוו כולם תמיכה גדולה. גם טיפול פסיכולוגי, עזרה רפואית ופעילות ספורטיבית מסייעים לחלק מהם.